אז מגיע היום בו אתה נכנס לקטגוריה של אנשים שנקראים גמלאים.
והגיל אפילו לא כל כך חשוב כאן. זה יכול להיות שונה, והסיבות לפרישה הן, בלשון המעטה, "מובהקות". "כן, עכשיו אני, אבוי, פנסיה" - יש שיחשבו וזוכרים את ימי העבודה הקודמים שלהם. אחרים, לעומת זאת, בעודם שומרים על עיניהם, יאמרו שהחיים רק מתחילים. כן, כמובן, לא רבים יכולים להתפאר בבריאות מעולה. ואם אתה מדמיין את עצמך כאדם קשיש, אז אתה יכול לאבד את הלב לגמרי. ומבלי שתבין את זה, דן את עצמך לזקנה ולדעיכה. אל תעשה את הטעות הזו. אל תאפשר לעצמך לוותר על ההגה ולשלוח את "הספינה" שלך לאורך מסלול החיים ללא קברניט ושליטה. תכנן תוכניות, תחשוב על העתיד, על מי שמקיף אותך או אולי נמצא בקרבתך. כמובן, מה לעשות הלאה, כל אחד צריך להחליט באופן עצמאי. בדרך כלל זה קורה מעצמו. אדם, שמתנער מעול האחריות ודאגות העבודה, פשוט מתחיל לעשות את מה שהוא הכי אוהב. ככלל, אלה הדברים שבדרך כלל מכונים תחביב. אנשים, שמוצאים את עצמם בעסק חדש, מצליחים במהירות. וזה לא מפתיע, כי אף אחד לא הכריח אותם לקחת עבודה, הם פשוט אוהבים את זה. עם זאת, קיימת סכנה שבכל זאת, העסק האהוב עליך עלול להפסיק לחבב אותו בגלל חוסר מוטיבציה. אחרי הכל, הם עושים את עבודתם לא למען התוצאה, אלא במטרה לבזבז זמן. אחד המניעים יכול להיות העובדה שמישהו זקוק לעסק שלך, שמה שאתה עושה מועיל לאנשים אחרים. לפיכך, תרגיש כמו אדם הכרחי ושימושי. וככל שאתה עושה יותר, כך אתה זקוק יותר. ואם זה כך והתוצאות של העבודה שלך מבוקשות באמת, אז זה הגיוני לחשוב על הפיכת התחביב שלך למפעל קטן, בוא נכניס אותו בוטה לעסק. "ובכן, הנה אנחנו חוזרים לעבוד, שוב לקחת אחריות", יגידו הגמלאים. ככה זה, ואין החיים בתנועה? להתעורר בבוקר ולדעת שאתה חי זה לא לשווא, ואתה ידוע ומוערך בזכות מה שאתה יכול לתת לאחרים. לפעמים הפצעים נעשים פחות בולטים והבדידות פחות שכיחה. אתה שוב רוכש את משמעות החיים, רעיונות חדשים מופיעים, המוח מתחיל לעבוד והגוף גם מסתדר. באופן מוזר, גם גופך זקוק למניע לחידוש תאים חדשים ולשמירה על חיוניות. "מי השופטים כאן?" אתה שואל. כן, אנחנו בעצמנו, מוכנים לגנות את עצמנו לבילוי משעמם, ציפייה עצובה לסוף החיים. הגיע הזמן לחשוב על זה ולקבל לעצמך זיכוי.
